חידושי אגדות על שבת קנ״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« חידושי אגדות על שבת קנ״א ע״ב חידושי אגדות על שבת קנ״ג ע״א »

1 שבת פתח ↗

״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ וְגוֹ׳״. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת״ — אֵלּוּ הַכְּסָלִים וְהַצְּלָעוֹת. ״וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל״ — אֵלּוּ שׁוֹקַיִם. ״וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת״ — אֵלּוּ שִׁינַּיִם. ״וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בַּאֲרוּבּוֹת״ — אֵלּוּ עֵינַיִם.

2 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לֵיהּ: טוּר תְּלַג סַחְרָנוֹהִי גְּלִידִין. כַּלְבוֹהִי לָא נָבְחִין. טָחֲנוֹהִי לָא טָחֲנִין. בֵּי רַב אָמְרִי: אַדְּלָא אַבֵּידְנָא, בָּחֵישְׁנָא.

3 שבת פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר קִיסְמָא אוֹמֵר: טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת. וַוי לַהּ לַחֲדָא דְּאָזְלָא וְלָא אָתְיָא. מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: יַנְקוּתָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: יַנְקוּתָא — כְּלִילָא דְּוַורְדָּא, סָבוּתָא — כְּלִילָא דְחִילְפָא. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: דּוֹק בְּכַכֵּי וְתַשְׁכַּח בְּנִיגְרֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ״. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, שְׁרֵי שַׂקָּיךָ וְעַיֵּיל לַחְמָךְ. עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין — מֵיכְלָא מְעַלֵּי, מִכָּאן וְאֵילָךְ — מִשְׁתְּיָא מְעַלֵּי.

4 שבת פתח ↗

רַב כָּהֲנָא הֲוָה פָּסֵיק סִידְרָא קַמֵּיהּ דְּרַב. כִּי מְטָא לְהַאי קְרָא, נְגֵיד וְאִתְּנַח. אֲמַר, שְׁמַע מִינַּהּ בְּטֵל לֵיהּ חֶמְדֵּיהּ דְּרַב. אָמַר רַב כָּהֲנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ — זוֹ אִשָּׁה. ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ — אֵלּוּ בָּנִים. תָּנָא: אִשָּׁה חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָּם — וְהַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ.

5 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ הָהוּא גּוֹזָאָה לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מֵהָכָא לְקַרְחִינָא כַּמָּה הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: כְּמֵהָכָא לְגוֹזַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ: בַּרְחָא קַרְחָא בְּאַרְבְּעָה. אֲמַר לֵיהּ: עִיקְרָא שְׁלִיפָא בִּתְמָנְיָא.

6 שבת פתח ↗

7 שבת פתח ↗

חַזְיֵיהּ דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דְּעַל סוּס — מֶלֶךְ, דְּעַל חֲמוֹר — בֶּן חוֹרִין, וּדְמַנְעָלֵי בְּרִיגְלוֹהִי — בַּר אִינִישׁ. דְּלָא הָא וְלָא הָא — דַּחֲפִיר וּקְבִיר טָב מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אֲמַרְתְּ לִי, תְּלָת שָׁמְעַתְּ: הַדְרַת פָּנִים — זָקָן, שִׂמְחַת לֵב — אִשָּׁה, ״נַחֲלַת ה׳ — בָּנִים״. בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעֲךָ מִכּוּלָּם. אֲמַר לֵיהּ: קָרְחָא מְצַוֵּי?! אֲמַר לֵיהּ: עִיקְרָא שְׁלִיפָא תּוֹכֵחָה!

8 שבת פתח ↗

9 שבת פתח ↗

10 שבת פתח ↗

״וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק וְגוֹ׳״ — אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם. ״בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה״ — בִּשְׁבִיל קוּרְקְבָן שֶׁאֵינוֹ טוֹחֵן. ״וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר״ — שֶׁאֲפִילּוּ צִפּוֹר מְנַעַרְתּוֹ מִשְּׁנָתוֹ. ״וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר״ — שֶׁאֲפִילּוּ קוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּשִׂיחָה.

11 שבת פתח ↗

12 שבת פתח ↗

״גַּם מִגָּבוֹהַּ יִירָאוּ״ — שֶׁאֲפִילּוּ גַּבְשׁוּשִׁית קְטַנָּה דּוֹמָה עָלָיו כְּהָרֵי הָרִים. ״וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ״ — בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ נַעֲשׂוּ לוֹ תְּוָהִים. ״וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד״ — זוֹ קְלִיבוֹסֶת. ״וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב״ — אֵלּוּ עֲגָבוֹת. ״וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה״ — זוֹ חֶמְדָּה.

13 שבת פתח ↗

14 שבת פתח ↗

15 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת, יוֹדֵעַ, עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר.

17 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ — תְּנָהּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ, בְּטׇהֳרָה — אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחָלַק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן, קִיפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא. טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶן, הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. לְיָמִים בִּיקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְגוֹהָצִין, טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְלוּכְלָכִין. שָׂמֵחַ הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁין.

18 שבת פתח ↗

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר: ״יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״, וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. עַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר: ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״, וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״.

19 מגילה פתח ↗

״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״, כִּי הֲווֹת מִיפַּטְרָא מִינֵּיהּ אָמְרָה לֵיהּ: ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדוֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ״.

20 ראש השנה פתח ↗

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלִי״, וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ — ״דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ״.

21 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִיכּוֹ שָׁכֵיבְנָא, לָא אֲמַרִי לְכוּ הַאי מִילְּתָא, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵלּוּ וָאֵלּוּ לְדוּמָה נִמְסָרִין. הַלָּלוּ, יֵשׁ לָהֶן מָנוֹחַ. הַלָּלוּ, אֵין לָהֶן מָנוֹחַ. אָמַר לֵיהּ רַב מָרִי: עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּהָווּ עַפְרָא, דִּכְתִיב: ״וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה״.

23 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיָיךְ קֹהֶלֶת, לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב: ״וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה״. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ — עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ — אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים.

24 שבת פתח ↗

1 אלו עינים כו'. לעיל קמפרש חשכת עינים מדכתיב ושבו העבים אחר הגשם היינו חשכת עינים הבא ע"י בכי והכא מתוך הזקנה גופה קאמר וק"ל:

2 לא טוחנין כו'. פירש"י טחנוהי השינים עכ"ל וטפי נראה לפרש קורקבן כדלקמן בשפל קול הטחנה בשביל קורקבן שאינו טוחן וק"ל:

3 דורדא כו'. דהורד הוא דבר חשוב ואינו מתקיים כינקותא דאזלא כו' משא"כ כלילא דחילפי שהוא קמשונים כפי' הערוך הוא יותר מתקיים או ע"ש השער שבראש שמשתנין שבינקותם הם צהובים ובסבותא הם לבנים וק"ל:

4 ותשכח בנגרי שנאמר כו'. לענין ימי הזקנה מייתי לה הכא וי"ל ע"פ מ"ש לעיל עד שלא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה וה"נ אמר כאן ונשבע לחם דהיינו דוק בככי ונהיה עובים ורעה שהם ימי זקנה לא ראינו לחוש עליהם ומייתי עלה בגמ' הא דשמואל עייל לחמך עד מ' שנין ומכאן ואילך כו' אהאי קרא נמי קסמיך ונשבע לחם ונהיה טובים דהיינו דמיכל מעלי עד שלא ראינו ימי הרעה דהיינו הזקנה דמשם ואילך משתי מעלי וק"ל:

5 מהכא לקרחינאה כמה כו'. עיין ברש"י ול"נ דבא לזלזל בו ולענין מעלה וחשיבות קמכוין מהכא לקרחינאה כמה חשיבות ומעלה יש והשיב לו כי אני חשוב כמוך דהיינו כמהכא לגוזינא. ושוב בא לזלזל בו ברחא קרחא בד' שאין אתה חשוב רק כעז שאינה שוה רק ד' זוזים והשיב לו דרך קנטור דאתה ודאי יותר שוה ממני דתיש מסורס מובחר לאכילה ושוה תמניא לגבי שאינו מסורס ואמר חזייה דלא סיים מסאני כו'. אינו דומה שהלך יחף אלא דאפשר שהיה ביום שאסור בנעילת הסנדל כמו ביוה"כ או בט"ב. וא"ל קרחא מצויינת ר"ל שיש לך ציון וסימן בקרחת והוא א' מהמומין כדאמרי' בבכורות. והשיב לו עקירא שליפא שאתה מסורס הוא תוכחה יותר מהמומין שנזכרו בתורה ומעוך וכתות ונתוק וכרות אבל הקרחא אינו מום בזקנים ומצינו במס' מגילה בר' יהושע ב"ק שהאריך ימים ובדבר זה שייך הך עובדא דריב"ק הכא דמשתעי בימי הזקנה ודו"ק:

6 שאפי' צפור כו'. ר"ל דאחרים מעמידין להם צפורים משוררים עליהם בעת השינה שמביא לו שינה ולזה הזקן אדרבה שיר של הצפור מנערתו וק"ל:

7 משתנות כו'. היינו לטפשות כדקאמר האדע בין עוב לרע וכדמסיק לקמן בזקני ע"ה דבזקני ת"ח חכמה נתוספת בהם כמפורש במס' קנים וק"ל:

8 נעשו לו תוהים כו'. וח' מתחלף בה' בכתב כדאמרי' פ' הבונה גם באותיות אחה"ע וכן לקמן החגב אלו עגבותיו כו' דהעי"ן מתחלף בחי"ת באותיות אחה"ע אבל רש"י פי' בספר קהלת וחתחתים מלשון תחת והלשון כפול כמו גלגלים כו' ע"ש:

9 זו אשה כו'. לפי שיש ב' טעמים במצות עונה הא' כדי למלא תשוקתה כמ"ש ואל אישך תשוקתך והב' כדי לקיים מצות פ"ו כמ"ש הטור בשם הראב"ד ולזה כדי למלא תשוקתה לאיש אמר כי הוא אמר ויהי גזרת המלך לאשה להתאוות לה ולמלא תשוקתה וכי הוא צוה ויעמוד היינו שצוה על מצות פ"ו כדי להעמיד תולדות ודו"ק:

10 מלא דם כו'. ר"ל פיה של מטה כמו ומחתה פיה ואמרה וגו' וק"ל:

11 כולן בשער א' כו'. עיין פירש"י ועי"ל דהכל נכנסין בשער א' היינו בשער ג"ע מיהו גם שם כל צדיק כו' יש לו מדור לעצמו לפי כבודו:

12 כי הילדות והשחרות כו' משחירים פניו כו' דלפי פשועו שאדם בנערות שחור ראש כפי' התרגום ורש"י שם לא פסיקא ליה דיש מהם בשער צהוב וה"ל למכתב הנערות או הבחרות כדכתיב בתר הכי בימי בחורותיך וגו':

13 מתאבלת כו'. ר"ל נפשו של אדם שהיא הנשמה מתאבלת עליו דהיינו על הגוף שהלך למקום עפר רמה ותולעה כי הנשמה אפשר שתזכה כדלקמן והרוח תשוב אל האלהים וגו' ונשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא כבוד אבל על הגוף שזכה ג"כ בתורה ובמצות בחייו ע"י הנשמה יש לה להתאבל ומייתי ליה דהאי אבלות ז' מדכתיב ביוסף ויעש לאביו אבל שבעת ימים וגו' ודין אבלות ז' ימים דלא יליף לה בפ' ואלו מגלחין מהאי קרא ע"ש בתוס' תירוצים לזה וק"ל:

14 שאין לו מנחמין כו'. פירש"י אין לו אבלים כו' והלשון דחוק ולולי פירושו נראה לפרש דקאי אדלעיל שאמר שהנשמה מתאבלת על הגוף כל ז' שנאמר ונפשו עליו תאבל דהשתא יש כאן אבל דהיינו הנשמה וצריכה למנחמין והיינו דאתחזאי ליה לרב יהודה אותו הרוח והנשמה בחלום לומר הנחת את דעתי בתנחומין ודו"ק:

15 עד שיתעכל הבשר שנאמר אך וגו' ונפשו וגו'. ולעיל דיליף מהאי קרא ונפשו עליו תאבל דהיינו רק ז' היינו לענין אבלות הנשמה על הגוף אבל לענין ידיעה מדמה הנפש לבשר כפירש"י לזמן שיש לו בשר יש לו נפש כו' ע"ש וק"ל:

16 והרוח תשוב אל וגו'. הרוח היא הנשמה כמ"ש ויפח באפיו נשמת רוח וגו' וק"ל:

17 בקופסא כו'. ליכא לפרושי דהניחום בקופסא ולא שמשו בהם כלל דא"כ למנ"מ החליקום דאינו דומה דהחליקום דרך פקדון דא"כ הטפשים עשו שלא כהוגן דשלחו יד בפקדון אלא דהחליקום דרך שאלה שישתמשו בהם עד זמן מה ולא קבע להם זמן בפירוש הפקחים שבהם לא שימשו בהם רק שימוש נקי שלא יבואו בגדי מלכות לידי לכלוך וכשיבואו לעשות מלאכה נמבזה קפלום והניחום בקופסא והטפשים עשו בהם כל מלאכתם לימים כו' דהיינו לזמן סוף השאלה וכן הענין בנשמה שהוא הכלי שלא נתנה להגוף רק דרך שאלה לזמן מה כפי הגזרה ולא נקבע לה זמן זה בפירוש:

18 על גופן של צדיקים אומר יבא שלום וגו' ועל גופן של רשעים כו' אין שלום כו'. מפורש פ' הנושא ע"ש:

19 והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. אביגיל היא אמרה כן לדוד שהיתה מכלל ז' נביאות פ"ק דמגילה ונתנבאה על עולם הנשמות שיהיה נפש דוד שם צרורה בצרור החיים דהיינו גנוזות תתת כסא כבוד והיא שאמרה ג"כ לו ואת נפש אויביך וגו' והא ודאי דלאו על שאול נתנבאה כן כדמשמע רישא דקרא ויקם אדם לרדפך וגו' דהא דרשינן דא"ל שמואל לשאול מחר אתה ובניך עמי וגו' עמי במחיצתי אלא על דואג א"נ על נבל אישה אמרה כן ויש בזה המאמר סוד גלגול נשמות שנפש אדם שלא זכה בחייו תנתן עד ג"פ בגוף אחרים אולי יזדכך הנשמה שם וסמכוהו אקרא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר משא"כ נפש הצדיק גמור במותו נשאר כך ולא בא לגוף אחר וז"ש נפשותם של צדיקים גנוזות תחת כסא כבוד שנאמר נפש אדוני צרורה בצרור החיים נשאר שם באוצר החיים משא"כ נפש הרשע יקלענה בכף הקלע מגוף לגוף והיינו המשל שינתנו לכביסה אולי יזדכך ויתכבס בגוף אחר היותר נקי וק"ל:

20 נמסרים לדומה כו'. יש לדקדק בזה הא אמרי' פ"ק דר"ה בבינונים ורב חסד מעה כלפי חסד וי"ל דהיינו בדין לעתיד אבל בעולם הנשמות להיותם גנוזות תחת כסא הכבוד לא יזכו בו רק צדיקים גמורים אבל הבינונים תלוים ועומדים ביד דומה מלאך הממונה עליהם ויש להם מנוחה שם עד יום הדין לעתיד וק"ל:

21 עתידים צדיקים כו' א"ל ומנו מרי כו'. יש לדקדק בכל זה אמאי לא הקשה לו מעיקרא מקרא דכתיב באורייתא כי עפר אתה ואל עפר וגו' כדפריך ליה לבסוף וע"ק אמאי קאמר אהא דרב מרי לא ידענא הא איכא לאוקמא נמי בשעה אתת קודם תחיית המתים וע"ק מאי קאמר חזייה דאית ביה מששא כו' הא ע"כ מעיקרא נמי חזא ביה מששא מדפריך ליה והא קרא כתיב וישוב העפר אל וגו' מבואר בזה ע"פ מ"ש פ' המפלת שלשה שותפין באדם מן האשה אודם ובשר מן האיש עצמות וגידין מהקב"ה הנשמה ומזה נחלקו באדם ג' חלקי מדות הן לטוב הן לרע דיש טוב לשמים ולבריות ולעצמו ובהיפך לרע דהיינו הא' לשמים מן הנשמה הב' לבריות מן האשה שהיא ב"ו הג' לעצמו מאביו כמשמעו עצמות מאביו ואלו השנים יש להם השארות לאחר מות האדם דהיינו הנשמה מהקב"ה והעצמות מאביו שעצם א' נשאר אשר ממנו עתיד להחיות כדאיתא במדרשות ועד"ז אמרו כשהצדיק נפטר ג' כתות מה"ש יוצאות כו' ובשעה שהרשע נאבד מן כו' דידוע הוא כי בכל מעשה אדם הן לרע הן לטוב נברא לו מלאך לפי המעשה וכמ"ש העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וקונה מלשון קונה שמים וארץ וגו' ולזה כשהצדיק נפטר ואינו אבד ויש לו השארות יבואו לו ג' כתות מה"ש מג' פעולות מצוה שהן לטוב לשמים ולבריות ולעצמו א' אומרת יבא שלום ע"ש שהיה לו שלום וטוב לבריות ואחת אומרת הולך נכחו ע"ש פעולות עצמו לטוב דהיינו נוכח עצמו ואחת אומרת ינוחו על משכבותם ע"ש הנשמה שאין לה מנוחה בעוה"ז בגוף ואמר שבשעה שהרשע נאבד ממש שאין לו השארות לעוה"ב ג' כתות מלאכי חבלה יוצאים לקראתו לפי פעולותיו אחת אומרת אין שלום וגו' שהיה רע לבריות ולא היה לו נחת ושלום עמהם ואחת אומרת למעצבה וגו' שהיה רע לעצמו ואחת אומרת רדה והשכבה וגו' ע"ש שהיה רע לשמים ושכב עם ערלים שאין להם תקומה לעוה"ב ובענין השארות של הצדיקים נגעו בו ג"כ הכא ולפי שרב מרי סתם דבריו עתידים צדיקים להיות עפרא דמשמע כל הגוף כלה ולא ישאר בו רק חלק אלוה שהיא הנשמה. א"ל ומנו מרי דלא ידענא ליה וא"ל ר"נ והא קרא כתיב כדאמר רב מרי וישוב העפר וגו'. וא"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי שהוא ודאי עיקר דאיכא למ"ד קהלת אינו מטמא את הידים. וכתיב ביה ורקב עצמות קנאה. דכל מי שיש לו קנאה בלבו דהיינו מדת רע לעצמו:

22 עצמותיו מרקיבין שהוא חלקו מאביו אבל כל שאין לו קנאה כו' והשתא וישוב העפר וגו' מיירי גם בצדיקים דהיינו העפר שהוא חלקו מאמו אבל העצמות שהוא חלקו מאב נשאר קיים. ואמר דחזייה דאית ביה מששא כו' דהיינו דבר נוסף שגם בשרו שהוא חלק האם לא היה נרקב כמ"ש בפ' הפועלים גבי ראב"ש שהיה טוב גם לבריות. וא"ל ליקום מר כיון שכל ג' החלקים קיימין בך. א"ל אפילו נביאי שהוא יותר עיקר ממשלי שאינו רק רוה"ק לא קרית:

23 דכתיב כי אני ה' בפתחי את קברותיכם וגו' גם שכל ג' חלקים קיימין צריך פתח ממנו ית' ב"ה שבידו מפתח של תחייה. ומקשה הכתיב כי עפר אתה ואל עפר וגו' באדם הראשון וכל גופו אף העצמות היה מן העפר וא"כ לא היה לו השארת הגוף ובאגדה דפ' ח"ה מוכח דיש גם לאדם הראשון השארות דאמרינן שם בדיוקני עצמה לא תסתכל ובב' עקיביו הסתכל. וא"ל ההיא שעה אחת קודם תחייה כו'. והטעם בו כדי שיהיה נברא יש מאין כמו שנברא בז' דימי בראשית ודו"ק:

24 היכי אסקיה כו'. דהא ודאי אין כח לאובא טמיא בשמים תחת כסא הכבוד ועוד עולים מן הארץ כתיב ומשמע ליה דנשמתו העלתה מדכתיב ויאמר שמואל וגו' ואין כח לגוף בלא נשמה לדבר וק"ל:

5 בכורות פתח ↗

מַתְנִי׳ מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִים — פּוֹסְלִין בָּאָדָם, וְיָתֵר עֲלֵיהֶן: הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, וְהַמַּקָּבָן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּט, וּסְקִיפַת.

21 נדה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ הַלּוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת, וְגִידִים, וְצִפׇּרְנַיִם, וּמוֹחַ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, וְלוֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אוֹדֶם, שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר, וּבָשָׂר, וּשְׂעָרוֹת, וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ, וּנְשָׁמָה, וּקְלַסְתֵּר פָּנִים, וּרְאִיַּית הָעַיִן, וּשְׁמִיעַת הָאוֹזֶן, וְדִבּוּר פֶּה, וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם, וּבִינָה, וְהַשְׂכֵּל.

« חידושי אגדות על שבת קנ״א ע״ב חידושי אגדות על שבת קנ״ג ע״א »